כשהייתי קטן, נורא רציתי להיות גדול.
כשהייתי בגן, חיכיתי מאוד לבית הספר, שם אלמד לקרוא ולכתוב,
בבית הספר, חיכיתי כבר לתיכון.
בתיכון, ראשי מלא בנוסחאות, מבחנים, חומר לימודי, חלמתי על הצבא, שם אהיה לוחם, אנקה את הראש, יהיה מעניין...
אוטוטו והסיוט הזה מסתיים, כך חשבתי בעת הלמידה לבגרות, ספרתי את הימים, את הבחינות, ואכן, בסוף זה הסתיים.
בצבא, כבר בתחילתו ראיתי שבעצם, היה די שטות לחכות לשירות. מה רע לשבת בחדר ממוזג וללמוד? לישון כמה שאני רוצה, לחיות רגוע? מה זה כבר לימודים? למה הייתי צריך לישון באוהל סיירים? זבובים, חום, קור, עייפות, חוסר שינה, מאמץ, הרגליים גמורות, הפקודות, הנוקשות... כמה חיכיתי כבר לסוף... חלמתי על האזרחות, פינטזתי על מה שאעשה. טבלת ייאוש, העברתי אותה, מקץ 3 שנים כל זה הסתיים.
באזרחות ראיתי שזה לא כל כך פשוט, שקשה לי למצוא עבודה מכניסה ומעניינת, אז חיכיתי ללימודים, לאחר שיהיה התואר, ארכוש לעצמי מקצוע עם עניין, כסף, הצלחה...
בעת הלימודים חיכיתי לסיומם והתחיל לעבוד,
רציתי להתחתן עם אשת חלומותי, ואכן זה קרה. אבל לזמן קצר, מכיוון שמספר חודשים לאחר מכן כבר ראיתי לאן נפלתי, זוגתי שהיתה נמוכה/גבוהה מידי, נתגלתה גם כשמנה/רזה מידי, שתקנית/קולנית מידי, בקיצור, לא בדיוק כפי שרציתי. החיים איתה היו... נסבלים.
התחתנתי, נולדו לי ילדים,
כשהיו תינוקות, חיכיתי שיגדלו ואוכל לישון בלילה.
ייחלתי לכך שיהיו כבר עצמאיים ואוכל לשוב לענייני.
כשבגרו גיליתי שפיספסתי וילדותם כבר לא תחזור על עצמה, אולי עם הנכדים.
ואז חיכיתי שיתחתנו, ולאחר מכן שיהיו לי נכדים,
ואז ראיתי שאין לי כל כך סבלנות לנכדים, אחרי כמה דקות של חיבוקים, החלו לעלות על עצבי, שרק יעזבו אותי במנוחה...
רציתי את האוטו שלא יהיה לי, את הממון שלא היה לי,הבית בו גרתי לא ממש היה בית חלומותי- השכנים מלמעלה, השכנים מלמטה... ביכיתי את הקידום שלא הצלחתי לקבל, את החברים שלא עלה בידי לרכוש,
במשך שנות עבודתי, העומס הקשה עליי. שעות ארוכות של עבודה, קמתי מוקדם, עליתי על יצועי בשעות מאוחרות... לא ממש נהניתי. ייחלתי לרגיעה, לחופש, לפנסיה, כדי שאוכל לקרוא, לנוח, לעשות כל מה שאני באמת באמת רוצה...
הגיע עת הפנסיה. כמה חיכיתי לה, לסדר את התמונות באלבומים, לטפח תחביבים... לפתע ראיתי שאכן חסרה לי העבודה, המסגרת, רציתי להיות נחוץ למישהו, ראיתי שללא זה אין לי ממש סיבה לקום בבוקר...
ואז, לפתע, בהיותי בא בימים, אותות הזיקנה בגופי, "מונח" על הכורסה ומתנייד לחוג הקשישים בקלנועית הספורט שלי וממתין ל"דבר הבא", מחלה זו או אחרת מתארחות בגופי, פתאום הבנתי...
פתאום הבנתי שכל חיי חיכיתי למשהו אחר, לדבר הבא. ציפיתי, לא לגמרי הייתי נוכח במקום בו הייתי פיזית, לא תמיד ולא לגמרי מיציתי את החוויה.
גם החלומות שלי - לא כולם היו באמת שלי, חלקם היו מוסכמות, כי כך כולם עושים, כי כך יאהבו אותי יותר...
מה היה המחיר? המחיר כבד מנשוא, ההחמצה. החמצתי חלק ניכר מחיי, חלק מהחוויות חוויתי כנטל, מעט מאוד מחיי חייתי בחוויה, כמעט תמיד בדיעבד ובעבר (כמה כיף היה אז), או בעתיד (הייתי רוצה כבר להיות שם...), או במתח וחשש ממה שיהיה או במה שלא הייתי ולמה אני לא כזה (מדוע אני לא חכם/ יפה / עשיר/ מוכשר יותר).
ומהם בעצם החיים אם לא המיצוי של החוויות המתרחשות?
לפגוש את האנשים הרבים והשונים בחיי, האהבה, ההורות, הזוגיות, דפיקות הלב בעת התעוזה, השמחה בפירות התעוזה, התחושה בעת ההצלחה או חוסר ההצלחה, ההתמודדות, החברים...הילדים על כל הקשור בהם- החל מלידה ועד לבגרות, הילדות, החוויות, הדברים הקטנים בחיים, כאלו שיש לרובנו, שלא צריך להיות עשיר או מוצלח מידי כדי לחוות.
פתגם ותיק אומר - העבר כבר לא קיים, אלא בזיכרון, העתיד עדיין לא התרחש, מה שיש זה ההווה הקיים כאן ועכשיו. כמובן שאין בכך כדי לבטל את הזיכרון של העבר ומורשתו, או את ההכנה לעתיד, כדי להגיע במצב טוב גם למחר,
ממילא כולנו עוזבים את העולם כאשר רק תכריכים לגופנו.
ואתם?
עד כמה אתם חיים בהווה?
האם אתם חיים את החיים של אחרים?
באיזו מידה החיים שאתם חיים הם אלו שרציתם?
עד כמה אתם נוכחים בחייכם?
